אתר ז'בוטינסקי | כתבי ז'בוטינסקי | 03-5287320 - על ז'בוטינסקי

על ז'בוטינסקי

(אודסה, הקיסרות הרוסית, י"ב בחשוון תרמ"א / 17 בנובמבר 1880) – ניו יורק, ארה"ב, כ"ט בתמוז ת"ש / 4 באוגוסט 1940) 
 
זאב ז'בוטינסקי, ממנהיגיה הגדולים של התנועה הציונית, מייסד התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר), ראש בית"ר, נשיא ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) ומצביא האצ"ל (1936 – 1940), הוגה-דעות, משורר, סופר מתרגם ונואם מחונן. 
נולד להוריו יונה וחוה, באודסה, שבקיסרות הרוסית (היום: אוקראינה) -  עיר נמל לחוף הים השחור אשר עיצבה את אישיותו. עם סיום לימודיו בגימנסיה, נסע ללימודים באוניברסיטה של ברן, שווייץ (1898) וממנה נסע ללימודי משפטים ברומא, איטליה (1899 – 1901). ז'בוטינסקי ראה ברומא סמל חי של כל הגדול והנפלא בחייו ובחיי האנושות. ״אם יש לי מולדת רוחנית, הרי היא איטליה״, כתב. 

במקביל ללימודיו הרבה ז'בוטינסקי לפרסם מאמרים ורשימות לעיתונים ברוסיה. מרומא שלח פיליטונים (רשימות) תחת שם העט "אלטלנה" (נדנדה, באיטלקית). עם שובו לאודסה המשיך בפעילותו העיתונאית והספרותית והיה פעיל בהגנה העצמית של יהודי אודסה שהתכוננו באותו זמן לפוגרום בעירם. הוא הפנים שאם העם היהודי לא יחסל את הגולה – הגולה תחסל אותו. ז'בוטינסקי החליט לאמץ את הרעיון הציוני ברוח מייסד הציונות וחוזה המדינה היהודית ד"ר בנימין זאב (תאודור) הרצל. ולדרך זו הוא הקדיש את חייו. באודסה הצטרף לארגון הגנה עצמית יהודי (1903), תרגם מעברית לרוסית את "משא נמירוב" ("עיר ההריגה") מאת חיים נחמן ביאליק ותוך זמן קצר התפרסם בקרב ציוני רוסיה. ב"תכנית הלסינגפורס" (1906) להבטחת זכויות המיעוטים בקיסרות הרוסית ז’בוטינסקי ניסח את תביעות הציונים מרוסיה הצארית ובמרכזן אוטונומיה תרבותית. מאז ועד מותו ראה באוטונומיה את הדגם לפתרון בעייתם של מיעוטים לאומיים במדינה רבת לאומים. על כך כתב את עבודת המוסמך למשפטים שהגיש ביארוסלאוול ורעיון זה , לצד עיקרון השוויון, עמד ביסוד המיתווה החוקתי שלו לארגון היחסים בין יהודים לערבים במדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל. 

בשנת 1907 נשא לאשה את ידידת נעוריו יוענה (אניה, יוהנה) גלפרין. 

ז'בוטינסקי ניהל את מערכת ההסברה הציונית בקושטא, טורקיה (1908). באותה שנה ביקר לראשונה בארץ-ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שימש כתב צבאי של עיתון רוסי בצרפת. אולם עם הצטרפות הקיסרות העות'מאנית (טורקיה) למעצמות "המרכז" (גרמניה הקיסרית ואוסטריה-הונגריה) היה הראשון שקרא לתנועה הציונית לתמוך במעצמות ה"הסכמה הלבבית", ובמיוחד בבריטניה הגדולה.

לצורך תמיכה זו העלה את הרעיון להקמת כוח צבאי יהודי שייטול חלק לשחרורה של ארץ-ישראל מעול העות'מאנים לצדה של בריטניה הגדולה. פעילותו זו הביאה להקמת גדוד נהגי הפרדות של ציון (1915) בפיקודו של קצין אירי לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון (ה'שליש' היה יוסף טרומפלדור) ובהמשך להקמת גדוד קלעי המלך ה-38 (הגדוד העברי) גם הוא בפיקודו של פטרסון ועוד שני גדודים נוספים: 39 ו-40. הוא עצמו היה קצין בדרגת סגן בגדוד ה-38 ואף זכה להילחם בחזית ארץ ישראל ולכבוש את מעבר אום שורט שעל נהר הירדן, צפונית ליריחו (22 בספטמבר 1918). במאורעות הדמים של ניסן תר"פ (אפריל 1920) הקים את ההגנה בירושלים. נעצר על-ידי השלטונות הבריטים עם עוד 19 חברי ההגנה, שנשפטו בבית דין צבאי ונשלחו למאסר בכלא עכו. היה פעיל ב"וועד הצירים".

תביעתו המרכזית מהתנועה הציונית הייתה להצהיר כי היא רואה בהקמת המדינה משני עברי הירדן את מטרת הציונות. על רקע התנגדות הרוב בקונגרס להצהיר על כך פרש מההסתדות הציונית ב-18 בינואר 1923. בהמשך הקים בריגה, בירת לטביה,  את תנועת הנוער בית"ר - ברית הנוער העברי ע"ש יוסף טרומפלדור (תרומפלדור), (27 בדצמבר 1923), את התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר), בפריז, בירת צרפת, (אפריל 1925), חיבר את מגילת היסוד להקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), (9 באפריל 1934), כונן בווינה, בירת אוסטריה, את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), והיה נשיאה מאז ספטמבר 1935, קיבל לידיו, בפריז (5 בדצמבר 1936), את ניהול הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (אצ"ל).

ז'בוטינסקי ראה במדינה אמצעי להצלת העם היהודי מהסכנה שהאנטישמיות הפרטית יצרה, ואת המטרה הסופית הגדיר ׳יצירת תרבות שתאציל מהודה על העולם, ככתוב: כי מציון תצא תורה׳. יחד עם זאת דגל בלאומית-ליברלית ובאינדיבידואליזם. הפרט עמד אצלו במרכז, ׳כל יחיד הוא מלך׳. 

בין שתי מלחמות העולם פעל רבות לעליית יהודים ארצה באמצעות מבצעי עליית "אף-על-פי" ("הספורט הלאומי"), למרות איסורי "הספר הלבן". במאות מאמריו, רשימותיו ושיריו, שכתב בשפות רבות, עיצב דורות של חלוצים, לוחמים ומגשימים של הרעיון הציוני.

ז'בוטינסקי ביקר בארץ ישראל בשנים: 1908, 1918, 1919 – 1920, 1922, 1926, 1928 – 1929. מאז דצמבר 1929 אסרו עליו השלטונות הבריטיים לבוא לצמיתות לארץ-ישראל. במחצית השנייה של שנות השלושים ניהל מגעים עם ממשלות במזרח אירופה ובמרכזה כדי להוציא משם יהודים במספר גדול ככל האפשר. בריטניה טירפדה הסכמים שנעשו בעניין זה, בעיקר עם פולין. הוא התגורר בפריז - צרפת ובלונדון - בריטניה. ז'בוטינסקי לא האמין שתפרוץ מלחמת עולם שנייה, אך משפרצה דרש להקים צבא יהודי עם מטה כללי שיילחם שכם אחד עם בריטניה וצרפת נגד גרמניה הנאצית. הוא נסע לניו-יורק ארצות הברית בתקווה להפעיל משם את הלחץ הדרוש להקמת הצבא העברי, אך מותו בטרם עת שם קץ למאמציו.

על פי צוואתו (נובמבר 1935) הובאו עצמותיו (יחד עם עצמות רעייתו יוענה) ארצה בהוראת ראש הממשלה לוי אשכול (יולי 1964 ). נטמן בהר הרצל בירושלים ליד מקום קבורתו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל. 

בנו יחידו, פרופ' ערי ז'בוטינסקי (1910 – 1969), היה נציב בית"ר בארץ-ישראל, מפעילי העלייה הבלתי ליגאלית, חבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות, פרופסור למתמטיקה בטכניון – חיפה וסופר. נכדיו וניניו חיים בישראל.   

כתב: יוסף קיסטר


לביוגרפיה המורחבת באתר "מכון ז'בוטינסקי" 
צרו איתנו קשר ונחזור בהקדם
מעוניינים לקבל פרק מהכרך ציונות צבאית א'? השאירו פרטים והפרק בדרך אליכם!